לעילת תביעה יש תאריך תפוגה, ממש כמו לרוב המוצרים שאנו צורכים.

אם אדם חושב שקמה לו עילה תביעה, עקב נזק שנגרם, חוזה שהופר עימו או מכל סיבה אחרת, קיימים כללי התיישנות, אשר נקבעו בחוק ובפסיקה, המגדירים מהו פרק הזמן, בו אותו אדם רשאי להגיש את תביעתו.

ההבדל בין התיישנות דיונית להתיישנות מהותית

התיישנות מהותית – עילת התביעה, על פי הוראת דין מפורשת, אינה ניתנת עוד לתביעה או לאכיפה בכל דרך. לדוגמא, קנס שהוטל על אדם – אותה רשות שהטילה את הקנס לא תוכל לגבות אותו במידה ועברו 3 שנים מהמכתב האחרון ששלחה בגין אותו קנס (למעט אם המכתב ששלחה הוא הזמנה להישפט).

התיישנות דיונית– עילת התביעה העומדת לתובע קיימת, אך בית המשפט לא ייזקק לתביעה מחמת התיישנותה, אם כי אין בכך לבטל את הזכות עצמה.

הבחנה זו חשובה ויכולה להשפיע על זכויותיו של אדם ועל בחירת ההליך המשפטי המתאים לו.

במאמר זה נבחן את דיני ההתיישנות במובן של התיישנות דיונית בלבד.

מדוע נקבעה תקופת התיישנות?

אם כן, עולה השאלה, מאיזו סיבה החליטו המחוקק, ומאוחר יותר בתי המשפט, לשכלל ולפתח את דיני ההתיישנות ובעצם לקבוע “דד ליין”, שלאחריו תובע לא יוכל יותר להגיש את תביעתו? האם לאחר תקופת הזמן שנקבעה, עילת התביעה כבר לא ראויה?

תכלית מהות דיני ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן הגשת תובענות תוך יצירת איזון בין האינטרס הפוטנציאלי של הנתבע לאינטרס הפוטנציאלי של התובע.

הפסיקה קבעה במספר מקרים, וביניהם מקרה זוארס [ראה: ע”א 1442/13 זוארס ואח’ נ’ התעשיה הצבאית ואח’ (פורסם בנבו, 18.08.16)], שם נקבע, כי ישנם מספר טעמים העומדים מאחורי תכלית דיני ההתיישנות, וביניהם:

• מניעת גרימת קושי ראייתי לנתבע, המצריך ממנו לשמור את ראיותיו לאורך זמן.
• אינטרס הנתבע בנוגע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, בכל זמן נתון, וציפייתו של הנתבע כי לא יתבע, בחלוף זמן בו התובע מתמהמה מלנצל את זכויותיו.
• אינטרס מערכת המשפט להקדיש את משאביה לדברים שבהווה ולא לדברים חסרי רלוונטיות, שאבד עליהם הקלח.
• השלכות כלליות רחבות, כלפי המדינה, כלפי יצרנים, כלפי ספקי שירות וכלפי מבטחים.

תקופות ההתיישנות

המחוקק קבע תקופות התיישנות שונות, בהתאם לנושא התביעה, בגינו מבקש התובע להגיש את תביעתו. כך, חוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, קובע, כי התיישנות בנושא שאינו מקרקעין יהיה לאחר 7 שנים, ואילו במקרקעין, ההתיישנות משתנה בהתאם לנסיבות (חלקם 15 שנים ואחרים 25 שנים).

פרט למוזכר לעיל, ישנם הסדרי התיישנות בעניינים שונים, המוסדרים בחוקים אחרים, כדוגמת חוק התכנון והבנייה, חוק חוזה ביטוח, וכיוצא באלה.

אימתי מתחיל מירוץ הזמן?

זוהי שאלת “מיליון הדולר”. דיונים רבים נסובו סביב השאלה, מהו המועד הקובע שממנו מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות.

לעניין זה, יש להבחין בין 3 מועדים: מועד התגבשות העילה; מועד הידיעה של התובע על אודות העילה; והמועד בו היה לתובע את היכולת לתבוע.

רק כשהתקיימו כל השלוש, מרוץ ההתיישנות מתחיל. לדוגמא תביעה בעלת עילות חוזיות, מועד פתיחת המירוץ להתיישנות נספר ממועד הפרת החוזה (ולא ממועד חתימתו וגם לא ממועד התגבשות הנזק).

עם זאת, ישנם חריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, אשר עוצרים את תקופת ההתיישנות או מאריכים אותה לפרקי זמן מסוימים. בין החריגים המנויים בחוק: קטינות, מחלת נפש, יחסי אפוטרופסות, שהות מחוץ לישראל, תובענה שנדחתה ואחרים וביניהם חריגי תרמית ואונאה, והתיישנות שלא מדעת, עליהם נרחיב כעת:

סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הלאו הוא חריג תרמית ואונאה, מורה כי מניין השנים עד להתיישנות יושעה בכל מקרה בו הנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, לרבות הסתרת עובדה מהעובדות המהוות את עילת התביעה, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו ומנצל את מצוקתו.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות- התיישנות שלא מדעת, קובע כי במידה ונעלמו מהתובע אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו העובדות הללו [לעיון נוסף ראו ע”א 909/16 ישראל פרי ז”ל נ’ סידרנסקי בדש חינה ז”ל (פורסם בנבו, 27.02.19)].

“ידיעה ממשית” הנדרשת לשם תחילת מירוץ ההתיישנות, היא ידיעה הניתנת להוכחות בבית משפט. העברת מידע לתובע, באופן שהתעורר אצלו(התובע) חשד לכך שקמה לו עילת תביעה, יכולה שלא לעמוד במבחני בית המשפט, ובית המשפט יבחן מתי נודעו מכלול הפרמטרים המבססים את עילת התביעה [פס”ד ת”א 13518-03-15 אפל נ’ צ’רני ואח’ (פורסם בנבו, 26.12.19), שניתן בעת האחרונה, שם נדחתה התביעה וסולקה על הסף מחמת התיישנות, בצירוף הטלת הוצאות גבוהות.

למרות האמור לעיל, בית המשפט פסק בעבר, כי במקרים בהם לא התעורר חשדו של התובע לקיומה של עילת תביעה, ואילו בית המשפט היה סבור שהיה על התובע לחשוד בכך (חשד בכוח), והתובע בחר לראות את הדבר כקצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות מהעת בו צריך היה להתעורר החשד.

לסיכום, כאשר בית המשפט ניגש לבדוק באם תביעה התיישנה, הוא נותן משקל לנסיבות, להתנהלות הצדדים ולעיתים אף לסיכויי התביעה.

בתי המשפט בישראל לא נוטים לעשות שימוש תדיר בדחיה על הסף מכוח טענת התיישנות, שכן דין תביעה להתברר בבית המשפט, אך במקרים בהם בית המשפט יהיה סבור כי התובע היה מודע לקיומה של עילה תביעה, ולא עמד על זכויותיו טרם התיישנותה – התביעה תידחה.