כלל שיקול הדעת העסקי: עד כמה נושאי משרה אחראים לכישלון עסקי?

האם נושא משרה בכיר בחברה עלול למצוא את עצמו משלם פיצויים בגלל החלטות שגויות? התשובה מורכבת ותלויה באחד העקרונות החשובים במשפט המסחרי – "כלל שיקול הדעת העסקי".

מדובר בעיקרון שמגיע במקור מהמשפט האמריקאי (Business Judgment Rule) ושאומץ על ידי בתי המשפט בישראל בשורה של פסקי דין. על פי הכלל, אורגנים בחברה לא יישאו באחריות בשל החלטותיהם ככל שמתקיימים שלושה תנאים מרכזיים:

  • ההחלטות לא התקבלו מתוך ניגוד עניינים.
  • ההחלטות התקבלו בתום לב (ברמה הסובייקטיבית).
  • ההחלטות התקבלו תוך מודעות (למשל, לאחר שקילת שיקולים רלבנטיים ועיון בנתונים).

במה דברים אמורים? נסביר באמצעות מקרה-בוחן לפי פס"ד שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, בעניינה של חברה שהגיעה לחדלות פירעון כשש שנים מהקמתה (למרות השקעה כוללת של כ-850 מיליון שקלים).

החברה קרסה ומישהו יידרש לשלם על כך?

מפרקי החברה הגישו תביעה על סך של כ-200 מיליון שקלים כנגד שורה של גורמים וביניהם היזם והמייסד, היו"ר שהיה בעל שליטה, מנכ"ל החברה, משרד רואי חשבון שסיפק שירותים לחברה וכן 19 דירקטורים ונושאי משרה בקבוצה. זאת בטענה שהחלטותיהם העסקיות גרמו לנזקים.

התביעה הוגשה לראשונה לבית המשפט המחוזי ושם נדחתה על הסף מכוח כלל שיקול הדעת העסקי. "החלטות עסקית אינן מתקבלות בסיועה של חוכמה שבדיעבד", קבע בית המשפט.  המפרקים לא השלימו עם דחיית תביעתם על הסף והגישו ערעור בו טענו שבית המשפט המחוזי טעה ואפילו נתן פסיקה "מסוכנת ותקדימית". בין השאר משום ש:

  • לא ניתנה להם אפשרות לתקן את כתב התביעה לפני שהתביעה סולקה על הסף.
  • כלל שיקול הדעת העסקי לא יכול להיות עילה למחיקה על הסף.
  • כלל שיקול הדעת העסקי לא חל במקרים של אי הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי נושאי המשרה.
  • אין תחולה לכלל שיקול הדעת העסקי בסביבה של "חדלות פירעון".
  • אין תחולה לכלל שיקול הדעת העסקי אם נושאי המשרה נהגו בפזיזות.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור באופן חלקי. בשלב ראשון נקבע כי כלל שיקול הדעת העסקי יכול להיות בסיס למחיקה של תביעה על הסף מחמת העדר עילה. כלומר, כשבית משפט סבור שמונחת לפיו תביעה חסרת סיכוי מכיוון שלא נראה שהתובע יעבור את המחסום של "כלל שיקול הדעת העסקי", הוא בהחלט רשאי לדחות את התביעה על הסף.

החשיבות של "כלל שיקול הדעת העסקי"

בית המשפט העליון עמד על חשיבותו של כלל "שיקול הדעת העסקי". הוא התייחס לזה שהחלשתו עלולה להוביל לריבוי תביעות בגין "רשלנות בשיקול דעת של נושאי משרה", וכפועל יוצא מכך אפילו לגרום לנזקים משקיים רוחביים. לדוגמה, עלייה בפרמיות בביטוחים לנושאי משרה.

פסק הדין בערעור עסק באריכות ברציונל המסחרי. בין השאר הודגש כי הגנה על שיקול הדעת העסקי מבוססת על הכרה בזה שנושאי משרות נדרשים ליטול סיכונים לטובת מילוי תפקידים והתרעת יתר תוביל לשמרנות יתר. לא רק מבחינת פעולות של נושאי המשרה המכהנים אלא גם כלפי מועמדים פוטנציאליים למשרות בחברה.

האם הדירקטורים היו בעלי שיקול דעת עצמאי?

לגבי הטענה לפיה אנשי החברה התנהלו בפזיזות ששוללת את כלל שיקול הדעת העסקי, בית המשפט בערעור קבע שהטענה נדחית שכן שלא הוצגה בתביעה תשתית עובדתית מספקת. עם זאת, הערעור התקבל חלקית בשל שאלות פתוחות לגבי "אי הפעלת שיקול דעת עצמאי" מצד דירקטורים בארגון.

לפי סעיף 254(א) לחוק החברות, נושא משרה חב בחובת אמונים כלפי החברה. החוק גם מונה רשימה (לא סגורה) של "חובות משנה" שמרכיבות את חובת האמונים הזו כמו למשל הימנעות מפעולות עם ניגוד עניינים או הימנעות מניצול הזדמנות עסקית. בנוסף יש בחוק החברות חובות פרטניות שחלות על נושאי משרה וביניהן החובה שמוטלת על דירקטור להפעיל שיקול דעת עצמאי בהחלטותיו, לפי סעיף 106(א).

במקרה שלנו, המפרקים טענו שדירקטורים בקבוצה – הן בחברות הבנות והן בחברת האם – פעלו ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. לעתים עד כדי "עצימת עיניים" והתרשלות. המפרקים טענו שהם יכולים לעבור את המחסום של "כלל שיקול הדעת העסקי" בשני מישורים:

  • הדירקטורים בחברות הבנות לא הפעילו שיקול דעת עצמאי והיו כפופים להחלטות של הדירקטורים בחברת האם.
  • הדירקטורים בחברת האם לא הפעילו שיקול דעת עצמאי שכן הם מילאו את חזונו של היזם והמייסד, תוך "עצימת עיניים" ורשלנות.

בפסק הדין בערעור נקבע שבית המשפט המחוזי היה צריך לבחון את היקף העצמאות המצופה מדירקטורים בחברות בנות גם כשהם כפופים לכאורה להחלטות בחברת האם. כך גם נקבע כי לא נעשה דיון מהותי אודות שיקול דעתם העצמאי של הדירקטורים בחברת האם בהקשר היחסים שלהם מול היזם והמייסד.

בית המשפט העליון קבע שכשדירקטורים בחברות בנות מקבלים החלטות "במורד הפירמידה ההיררכית" של הארגון הם לא חותמות גומי אלא מצופה מהם להפעיל שיקול דעת עצמאי. יצוין שהיועץ המשפטי לממשלה שהגיש חוות דעת משלו בתיק התייחס לזה וציין שחוק החברות לא מכיר בתפיסה לפיה אשכול חברות הוא יחידה אחת. דהיינו, כל דירקטור בארגון, גם אם הוא דירקטור בחברת בת, חייב להפעיל שיקול דעת עצמאי.

בסופו של היום הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי בצמוד לשתי קביעות חשובות, בטרם תדחה התביעה על הסף:

  • יש לבחון לגופה את השאלה אודות היקף שיקול הדעת העצמאי שמחויבים בו דירקטורים בחברות בנות המצויות תחת בעלות ובשליטה מלאה של חברת אם. זאת לאחר שהמפרקים יתקנו את כתב התביעה ויעלו טענות בעניין.
  • יש לבחון את טענות המפרקים בכתב התביעה לגבי אי הפעלת שיקול דעת עצמאי מצד הדירקטורים בחברת האם (אל מול חזונו של המייסד והיזם).

לסיכום,

כלל שיקול הדעת העסקי הוא עיקרון משפטי-מסחרי חשוב מאין כמוהו. הוא מהווה מעין "חומת מגן" שמאפשרת לאנשי עסקים ואורגנים לקבל גם החלטות הרות סיכון. העולם העסקי הוא לא ניסוי במעבדה סטרילית והחופש של אורגנים לקבל החלטות לא יכול להיות תלוי בסיכון גבוה מדי לשאת באחריות נזיקית.

מצד שני אנחנו רואים שמעטפת ההגנה הזו היא לא מוחלטת. ישנם מצבים שבהם גורמים שנפגעו  בשל התנהלות אורגנים בחברה יהיו זכאים לפיצוי למרות "שיקול הדעת העסקי". עם זאת יהיה עליהם להוכיח את שלושת התנאים הבאים: ההחלטות התקבלו תוך ניגוד עניינים, שלא בתום לב ומבלי שהיו "מיודעות" (כלומר, מבוססות על נתונים, שיקולים רלבנטיים וכדומה).

אנחנו פה עבורך!

נשמח לעמוד לרשותך, ביחד עם הצוות המוביל של משרדנו, וללוות אותך באופן צמוד, מקצועי וקשוב לאורך כל ההליך המשפטי שלך.
לתיאום פגישת ייעוץ, כל שעליך לעשות הוא לפנות אלינו בטלפון או על ידי השארת פרטיך ואנו נחזור אליך בהקדם.

השאר פרטים

דילוג לתוכן