בג"ץ פסק מחדש: אישה שבגדה בחודשים האחרונים לאחר 30 שנים, לא תאבד את זכויותיה בדירה המשותפת

לעתים, גלגלי הצדק טוחנים לאט והגלגל עשוי לשנות את כיוונו. בפסיקה מחודשת בהרכב שופטים גדול יותר, הכריע בג"ץ לטובת אישה שביקשה לקבל את חלקה בדירת מגורים משותפת לאחר גירושין על פי חזקת השיתוף הספציפי, למרות שבגדה בבעלה בחודשים האחרונים (ומכונה בפי עורכי הדין פסק דין "בוגדת 2").

יש לציין כי בפסיקות קודמות בנושא, גם בבית־הדין הרבני ולאחר מכן גם בפסיקת בג"ץ משנת 2013 [בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה (פורסם במאגר נבו)(18.11.2018)], שכונה פסק־דין "בוגדת", בית־המשפט קבע כי לבעל ייוותרו 100% מהזכויות על הנכס, הן בשל הרישום הבלעדי על שמו ולא על שמה של האישה גם כן, הן בשל העובדה כי הנכס נבנה על מגרש שירש לפני הנישואין בעסקת קומבינציה ובעיקר בשל העובדה כי האישה בגדה בבעלה בחודשים האחרונים לנישואיהם. הדיון משמעותי במיוחד להבנת דרך החלוקה של רכוש בין בני זוג במקרה של בגידה.

הנימוקים להשארת הזכויות לנכס בחזקתו של הבעל בלבד:

הנימוקים שהובאו במהלך הדיון להשארת הנכס בחזקתו של הבעל כללו מספר סעיפים עיקריים:

  • השופט שטיין ציין כי העובדה שהייתה פסיקה קודמת של בית־הדין הרבני היא עילה שלא להתערב ולשנות פסק דין זה. לדבריו: "עמדתו העקרונית של השופט מינץ ועמדתי שלי היא שבית משפט זה, בשבתו על מדין כבית משפט גבוה לצדק, אסור לו שיתערב בפסק דינו של בית דין רבני, או בית דין דתי אחר, כל אימת שזה לא נפגם באחד הפגמים כדלקמן, אשר יורדים לשורש העניין: חריגה מסמכות, טעות בדין, והפרת כללי הצדק הטבעי".
  • הבעל "לא התכוון לשתף – וממילא לא שיתף – את אשתו, המבקשת, בנכס המקרקעין מושא המחלוקת, שאותו הוא ירש מהוריו". כלומר, עצם העובדה שהבעל מעולם לא רשם את הנכס על שם אשתו נועדה, לדעת השופט שטיין, להעיד על כך שלא התכוון לתת זכויות לאשתו בנכס.
  • העובדה כי בת הזוג בגדה בבעלה, מהווה עילה למנוע ממנה הזכויות בנכסי הבעל, למרות חזקת השיתוף הספציפי, כדי לשמור על משמעותו של קשר הנישואין, וכן בשל העובדה כי "בגידה" עשויה לגרום לנזק רגשי לבן־הזוג הנבגד.

לעומת זאת, הועלו סעיפי נגד רבים המגינים על זכויותיה של בת הזוג בנכס:

  • "בת הזוג שאינה נאמנה מינית לבן זוגה, ושמקיימת קשר מיני עם אדם אחר במהלך הנישואין, איננה מאבדת בשל כך שום חלק מרכושה ומזכויותיה, כל אימת שמדובר בזכויות בנות קיימא שכבר נרכשו או הבשילו".  
  • בנושא זה גם נאמר: "ראיה על בגידה כלל איננה רלבנטית ועל כן גם איננה קבילה לעניין איזון המשאבים ולחלוקתם השוויונית של הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם [ראו: פסקה 10 לפסק דיני הנ"ל; בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד סג(1) 271 (2008)]". 
  • טענה נוספת שהובאה היא שאין למדינה זכות להתערב בחלוקת הרכוש בין בני הזוג. כפי שצוין בפסק הדין: "יחסים אינטימיים בין בני זוג והאופן שבו כל אחד מהם מנהל את רכושו האישי הם עניינם הפרטי של בני הזוג ולא עניינה של המדינה".  
  • לא היה מדובר בבגידה מתמשכת וארוכה לכל אורך חיי הנישואין, אלא באירועים שקרו לקראת תום הנישואים. היחס בין עשרים ותשע שנים של נאמנות לחודשים ספורים בתום הנישואין אינו מצדיק את אובדן הזכויות.

כפי שנאמר בפסק הדין מדבריו של השופט אלכס שטיין, בהתייחסו לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט יצחק עמית:

"סבור כי בגידה תוכל לשלול את השיתוף הספציפי בנכסו האישי של בן הזוג הנבגד – בהתקיים נישואין ארוכים ושאר התנאים שבכוחם ליצור שיתוף כאמור – אך ורק במקרי קצה (ראו: פסקה 14 לחוות דעתו בפסק הדין בהליך הקודם). לשיטת חברי (השופט עמית), מקרי קצה הם מקרים של בגידה מתמשכת ובוטה".

בניגוד לשופט י' עמית, השופט א' שטיין סבור כי גם בגידה ארוכת טווח אינה מהווה עילה לאובדן זכויות על הנכס על פי דוקטרינת השיתוף הספציפי, שכן:


"דוקטרינת השיתוף הספציפי מושתתת, כאמור, על הסכמה מכללא: הסכם בלתי כתוב ובלתי מפורש אשר משתמע מהתנהלותם של בני הזוג כזוג, ולפיו בחלוף תקופה ארוכה של חיים משותפים בהרמוניה זוגית, הופכים נכסיו האישיים של כל אחד מבני הזוג לנכסים משותפים, בבחינת "שלי – שלך, ושלך – שלי".

  • העובדה כי מדובר בנכס שבו התגוררו שני בני הזוג, מעניקה משקל יתר לחזקת השיתוף וצוין בפסק הדין  שהיא: " 'גולת הכותרת' של חזקת השיתוף בכלל ושל השיתוף הספציפי בפרט".
  • השופטים גם חששו כי שימוש ב"בגידה" ככלי למנוע זכויות כלכליות על פי חזקת השיתוף מסוכן, ועשוי לשמש כנשק בידם של בני זוג שאינם רוצים לשתף נכסים על פי החוק. כפי שצוין בפסק הדין: "טענות בדבר בגידה ואשמה 'תחזורנה למחוזותינו בקול תרועה רמה ותעשנה שמות' וכי חשש זה 'אכן עתיד להתממש בלא מעט מקרים אם דעת הרוב בהליך הקודם תישאר על כנה', דעה שהובאה גם בפסק־הדין הקודם בבג"ץ בנושא זה. (בסעיפים 21–22).
  • נטען כי למרות ההבדלים בין החוק היהודי שמיישם כול בית דין רבני בישראל, לחוק שמיישם בית דין לענייני משפחה בענייני רכוש, שתי הערכאות צריכותלפעול על פי החוק האזרחי.

ההכרעה

לכן, לאור כל הנתונים הללו בחר בית המשפט להכריע בדעת רוב כי גם במקרים של בגידה, בן הזוג שנאף לא יאבד את זכויותיו בדירת המגורים, במיוחד כאשר מדובר במקרי בגידה שהתרחשו רק זמן קצר בתוך קשר נישואין תקין ארוך שנים.

כמו כן, נפסק כי יש להימנע "משיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש", וקיימת בעייתיות בשלילת שיתוף שהתגבש לאורך שנים בשל אירוע שהתרחש "לאחר התגבשות השיתוף". דהיינו, פסק־הדין לא נועד להעניש את בן־הזוג הנואף, אלא לקבוע את חלקו ברכוש ללא קשר להתנהלות חייו האינטימיים של בן זוג זה.

נציין לסיכום כי, בפסיקה זו הוצע גם מנגנון שיכול לשמש ככלי לבית־המשפט בעתיד לקבוע את אחוז השיתוף בדירת מגורים לפי הנוסחה הבאה: בן הזוג שהנכס אינו רשום על שמו יזכה ל-1% על כול שנה שבה קשר הנישואין עמד על כנו. בנוסף לחלק היחסי על פי הימים בשנה שבה היו נשואים בשנה האחרונה. לדוגמה אם הזוג היה נשואים 13 שנים ושלושה חודשים, הזכות בנכס תהיה 13.25%.

שיתוף המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מאמרים נוספים

צרו איתנו קשר

אנחנו פה עבורך!

נשמח לעמוד לרשותך, ביחד עם הצוות המוביל של משרדנו, וללוות אותך באופן צמוד, מקצועי וקשוב לאורך כל ההליך המשפטי שלך.
לתיאום פגישת ייעוץ, כל שעליך לעשות הוא לפנות אלינו בטלפון או על ידי השארת פרטיך ואנו נחזור אליך בהקדם.

השאר פרטים

דילוג לתוכן