חוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג שנפרדים או מתגרשים, מבוסס ברמת העיקרון על מנגנון של 50-50. כלומר, כל אחד מהצדדים זכאי לקבל מחצית מהרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפת למעט מספר "נכסים חיצוניים" שלא נכללים במצבת הרכוש (כמו נכסים מלפני החתונה) או במידה שיש הסכם ממון בין הצדדים.

מכיוון שמדובר בדיני משפחה והיות שאין "תוכנית הפעלה" שנכונה לכל בני זוג שמתגרשים או נפרדים, המחוקק העניק לבית המשפט סמכות לחרוג מהחלוקה השווה בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

האם בגידה היא "נסיבות מיוחדות" המצדיקה חלוקה לא שווה? לאור הקשר ההדוק בין בגידות לגירושין ופרידה, השאלה הזו עולה תדיר בפני הערכאות בישראל. בעוד שבבתי הדין הדתיים ישנה תפיסה לפיה בגידה יכולה להביא לחלוקה לא שווה של הנכסים הזוגיים, בבתי המשפט האזרחיים (בית המשפט לענייני משפחה וערכאות הערעור שמעליו) הגישה היא – בד"כ – שיש להפריד בין הלב הפגוע לזכויות הקנייניות. דוגמה למתח בין בתי הדין הדתיים לבתי המשפט האזרחיים קיבלנו לאחרונה בפסק דין שניתן בבג"ץ 8463/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' (פורסם ב-24.10.2022).

האם האישה "תשלם" בגלל רומן של עשר שנים?

בני הזוג במקרה המדובר התגרשו בתום כמעט 40 שנות נישואין ושלושה ילדים, וזאת לאחר שהבעל גילה שאשתו בגדה בו וניהלה רומן במשך כ-10 שנים עם אדם זר.

בתביעת הגירושין הצדדים היו חלוקים לגבי המועד של "תאריך הפירוד". האם יש לקבוע אותו ליום הגשת תביעת הגירושין ב-2018 או למועד תחילת הרומן, כ-16 שנים קודם לכן, ב-2002.

בית הדין הרבני האזורי קיבל את טענותיו של הבעל, בין השאר מכיוון שהבגידה לא הייתה אירוע חד-פעמי אלא מעשה שנמשך תקופה ארוכה ורציפה. שנאמר, "החל ממועד הבגידה הראשון לא היו חיי שיתוף בין הצדדים שהם הבסיס לזכויות עפ"י חוק יחסי ממון".

האישה הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול בירושלים וערעורה התקבל רק באופן חלקי. נקבע כי במקום שהיא תנושל לחלוטין מזכויותיה ברכוש המשותף ממועד הבגידה ואילך, היא תהיה זכאית לכ-20% מהנכסים לגבי תקופה זו.

האישה לא אמרה נואש והגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שנדון בפני בית המשפט העליון. בערעורה טענה האישה, כי בתי הדין הדתיים שגו בכך שבסיסו הכרעה בנוגע לחלוקת רכוש על "שיקולי נאמנות מינית בלבד". זאת, לטענתה, בניגוד לתכלית חוק יחסי ממון ולפסיקת העליון בנושאי בגידה ורכוש.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסקי הדין שניתנו בערכאות הדתיות, וקבע כי הרכוש יחולק בדרך של מחצה על מחצה.

האשמה בגירושין היא לא עילה לחלוקת רכוש לא שווה

בית המשפט העליון חזר בפסק דינו על הפסיקה לפיה שיקולי אשמה בגירושין לא צריכים להוות פרמטר בחלוקת רכוש במצבים שבהם התרומה של הצדדים לצבירת הנכסים המשותפים לא הושפעה מאותה אשמה. כלומר, אם בן הזוג בוגד אך ממשיך לעבוד ולפרנס את המשפחה, הוא איננו צריך להיפגע מהתנהגותו (אפילו אם היא לכאורה לא "מוסרית" או "ראויה").

בית המשפט העליון הדגיש כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון לא נועד בשביל לאפשר לשיקולי אשם "לחלחל" לסוגיות רכושיות. "בית משפט זה קבע לא אחת כי אי-נאמנות מינית, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, וכי אין לאשם היחסי בפירוק חיי הנישואין נפקות לעניין חלוקת הרכוש", נכתב בפסק הדין.

האם יש מקרים הפוכים?

חשוב לציין, כי בעוד שפסק הדין בעליון הפריד בין הבגידה לרכוש, ישנם מקרים שבהם התקבלו גם החלטות אחרות. המשותף לכולם הוא שהבגידה או הרומן לוו לא רק בפגיעה בנאמנות הזוגית אלא גם בהיבטים כלכליים ברורים ומובהקים.

דוגמאות לכך הן למשל מקרים שבהם הבגידה/הרומן הובילו ממש לעזיבת הבית או שהיו תוך כדי ניהול "חיים כפולים" עם השפעה במישור הכלכלי על חיי הנישואין. כך נקבע, למשל, בפסק דין שפורסם ב-2015 על ידי בית המשפט לענייני משפחה (וערעור עליו לבית המשפט העליון, נדחה).

במקרה זו הוחלט על חלוקת רכוש לא שוויונית משום שהגבר ניהל שתי מערכות יחסים עם נשים זרות במקביל לנישואין והפך לסוג של "נפקד-נוכח" בביתו (בשלב מסוים הוא אף עבר לגור עם אחת מבנות זוגות האחרות). בית המשפט העליון קבע כי הבגידה יצרה "שיתופיות מוחלשת" שבאה לידי ביטוי בכך שלא היה מערכת שוויונית בתרומה לקיום התא המשפחתי.

לסיכום

פסק הדין בעליון מעלה שוב את הסוגייה המורכבת והסבוכה של חלוקת רכוש בגירושין ופרידה כאשר נסיבות החיים גררו גם השלכות כלכליות. כך גם הוא מדגיש פעם נוספת את הפערים הדרמטיים בתפיסות השיפוטיות בין בתי הדין הדתיים לבתי המשפט לענייני משפחה. פערים אשר יכולים לבוא לידי ביטוי בסכומי עתק ובהחלטות מרחיקות לכת רק מתוך גישה, תפיסה ופרשנות.